מניעת אובדנות

הקדמה

התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בנים והשלישית בשכיחותה בקרב בנות בגילאים 24-15. ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי 200-100 ממספר ההתאבדויות ורק מקצתם מדווחים לרשויות. המערכת החינוכית נתפסת כמקום מרכזי שבו אפשר לעסוק במניעת אובדנות בקרב ילדים ובני נוער. הפסיכולוג החינוכי מסייע בתהליכי מניעה והתערבות הן ברמת הפרט והן ברמה המערכתית.

בזכות התכנית הלאומית למניעת אובדנות, שהחלה לפעול בנתניה, הורחבו המענים העירוניים במניעת אובדנות. התכנית הלאומית היא תוצר עבודת ועדה בין משרדית הכוללת את משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה, הקליטה, הכלכלה והתעשייה, המשרד לשוויון חברתי, משטרת ישראל וצה"ל, ומתבצעת בתכלול של משרד הבריאות. מטרת התכנית להפחית את שיעור ההתאבדויות בישראל. כאמור התכנית הרחיבה את מתן המענים במערכת החינוך ומאפשרת כיום לבצע הערכות סיכון ולתת טיפול מקיף.

תפקידי הפסיכולוג החינוכי בהתמודדות עם אובדנות ובמניעתה

להלן רשימת תפקידי הפסיכולוג החינוכי, בהתייחס לזיהוי מסוכנות עצמית ומניעת אובדנות:

• איתור תלמידים על ידי זיהוי סימני מצוקה
• סיוע ליועצת בהערכה ראשונית וקבלת החלטה האם להפנות להערכת מסוכנות
• ביצוע הערכות מסוכנות על ידי פסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי בעלי הכשרה מתאימה*
• טיפול פסיכולוגי בתלמידים שהופנו על רקע של סיכון אובדני תעשה על ידי פסיכולוגים בעלי הכשרה מתאימה*
• קיום רצף טיפולי עם מערך בריאות הנפש בשיתוף עם הייעוץ החינוכי
• התערבות פסיכולוגית עבור הילד והמשפחה לאחר איום/ניסיון אובדני
• סיוע וייעוץ להפעלת התערבות כיתתית/קבוצתית/שכבתית/בית ספרית בעקבות אירוע אובדני באופן ישיר או עקיף
• הכנת תכניות מניעה: תכניות חוסן לכלל התלמידים, תכניות לילדים בסיכון אובדני וריענון נהלים בחדר המורים.

*הפניית מקרים להערכת מסוכנות וטיפול בהתאם לצורך בשירות הפסיכולוגי תעשה על ידי יועצת בית הספר.​