משולחנה של מיכל, פסיכולוגית חינוכית, השירות הפסיכולוגי נתניה

היא יושבת מולי. אישה מרשימה, עייפה. "אין מצב שהיא עולה לכיתה א', ולא משנה מה אומרת הגננת או מה את כפסיכולוגית חינוכית חושבת", היא אומרת בפסקנות. "הם לא למדו השנה בגן ולא הכינו אותם לכיתה א'. איך היא תתמודד עם הדרישות? היא עוד לא מכירה את המספרים ולא את האותיות. האחים שלה היו לגמרי במקום אחר בשלב הזה בשנה".

"אבל הלמידה תהיה מותאמת לילדים", אני אומרת. "כולם היו או לא היו בגן באותה מידה".
"ואם הלמידה לא תהיה מותאמת?", היא כועסת. "יש מורות שרצות בחומר, וילדים שההורים רצים איתם למורות פרטיות וקבוצות הכנה. אני לא מאמינה בהכנה. אחר כך היא תשנא ללמוד, וזה רק יסתבך. היא לא תצליח בלימודים, והכל ייפול עלי, ומורים פרטיים. לא מתאים לי. מה יקרה אם תשחק עוד שנה בגן?"

אני מקשיבה לה, חושבת על הבת שלי שהתחילה כיתה א' עכשיו, בשנה מוזרה כזו וכמה זה לא פשוט. "בואי נסתכל על זה יחד," אני מציעה, "בשלות, זה מעבר לאותיות". אני מבקשת ממנה לתאר את הילדה, את החשיבה שלה, השפה, המוטוריקה, העניין בלמידה, יכולת ההתמודדות עם תסכול והיכולות החברתיות שלה.
 
לאט לאט אני מכירה אותה יותר. ילדה נבונה, שפה טובה, נהנית לעשות עבודות בגן, וגם מאוד אוהבת לשחק. היא יחסית צעירה, אבל החברות שלה בוגרות ועולות לכיתה א'. חשוב לה לשלוט, אבל יודעת להתמודד עם הפסד או אי הצלחה.

אני מבינה שהילדה יכולה לעלות לכיתה א' ותצליח, למרות שצריך לעבוד איתה על מספרים ואותיות. אני רגועה ביחס לילדה, והיא מקשיבה, נרגעת, חושבת על הדברים. היא צריכה עוד זמן כדי להיות בשלה לקבל החלטה סופית, ואני איתה. ניפגש ונדבר שוב.